פס"ד בערעור על שכ"ט בייצוג אלמנה וניהול זמני של עיזבון

ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ש' אלבז) מיום 29.11.11. במקור הערעור הוגש כבקשת רשות ערעור ולבסוף הוגש ערעור בזכות. לא ניתנה החלטה אם אכן היה מקום להגיש את הערעור בזכות או ברשות, אך נוכח התוצאה לא ראינו להידרש לשאלה זו.

1.         המערער ייצג בשעתו אלמנה אשר הגישה תביעה לשיתוף בנכסים כנגד עיזבון בעלה המנוח (להלן: "התביעה"). משיבים 2 ו-3 הם ילדיהם המשותפים של המנוח והאלמנה. המערער והאלמנה לא סיכמו על שיעור שכר טרחתו של המערער. לימים האלמנה נפטרה אף היא והמערער מונה כמנהל עיזבון זמני לצורך ייצוג עיזבונה בתביעה. עיזבון האלמנה זכה בתביעה והמערער ביקש מבית המשפט שיפסוק את שכר טרחתו. בבקשתו עתר המערער לקבלת שכר בסכום של 363,000 ש"ח (בניכוי סכום של 40,000 ש"ח ששולם לו על חשבון) בתוספת מע"מ, וזאת בשל 330 שעות עבודה לפי תעריף של 1,100 ש"ח לכל שעת עבודה. בית משפט קמא קיבל את דרישתו של המערער באופן חלקי, בין היתר בהסתמך על ההוצאות שנפסקו לצד שהפסיד בתביעה בסך של 50,000 ש"ח, ופסק לו סכום של 90,000 ש"ח בניכוי הסכום של 40,000 ש"ח ששולם לו זה מכבר, כאמור. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו.

2.         בקליפת האגוז טענתו של המערער היא כי הוא לא נדרש לנהל את עיזבון המנוחה, אלא אך לייצגו בתביעה ספציפית וממוקדת. לכן אין מקום לפסוק לו שכר באחוזים משווי העיזבון, אלא שכר ראוי עבור כל שעות עבודתו. הואיל וגרסתו לפיה הוא עבד 330 שעות לא נסתרה, יש לפסוק לו שכר מלא כמבוקשו. ברם, בית המשפט פסק לו שכר באופן שרירותי והעמיד את השכר על שכר שווה ערך לשכר שעתי בסך של 273 ש"ח, שהוא שכר הראוי למתמחה או לכל היותר לעורך דין מתחיל במשרדו, אך לא לעורך דין בעל וותק שכמותו. לטענת המערער אין המדובר במקרה זה בשאלה שבשיקול דעת, אלא בשאלה משפטית הנוגעת לקריטריונים שעל פיהם יש לגזור את שכר טרחתו, שאלה הדורשת את התערבותה של ערכאת הערעור.

3.         ב"כ היועץ המשפטי לממשלה שנתבקש להגיב על הערעור הודיע כי אין בכוונתו להתערב בהליכים, אם כי הוצע על ידו לקבל את עמדת האפוטרופסים הטבעיים של ניניה של המנוחה, הנהנים מעיזבונה. ב"כ משיב 2 נתן את הסכמתו לערעור, הן בשם משיב 2 והן בשם הנינים. רק משיבה 3 (להלן: "המשיבה") התנגדה לו. לטענת המשיבה, המערער לא מילא שום תפקיד של מנהל עיזבון כפי שקבוע בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ותפקידו התמצה בייצוג המנוחה בתביעה בלבד. יש גם להניח כי המערער קיבל שכר טרחה מהמנוחה ולו הייתה היום בחיים העיזבון לא היה מחוייב לשלם לו דבר. לטענתה עוד, המערער היה צריך להגיש מתחילה ערעור בזכות ולא בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט, ולו היה עושה כן, המשיבה הייתה שוקלת להגיש ערעור שכנגד מטעמה. בכל מקרה, אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא, והסכום שנפסק למערער גבוה פי שניים מהסכום שנפסק כהוצאות לצד המפסיד בתביעה, כך שלגופו של עניין המערער לא קופח בשכרו.

4.         ראשית ייאמר כי ללא קשר לאופן הגשת הערעור, בזכות או ברשות, דבר לא מנע מהמשיבה להגיש ערעור משלה ללא תלות בהגשת הערעור על ידי המערער. שנית, תמימי דעים אנחנו עם המערער כי לא הונחה תשתית ראייתית הסותרת את גרסתו שלא שולם לו שכר טרחה עובר לפטירת המנוחה. שלישית, ולגופו של עניין, אין מחלוקת כי אין מקום לפסוק למערער שכר באחוזים משווי העיזבון, מפני שתפקידו לא היה לנהל את העיזבון אלא רק לייצגו בתביעה. גם אין מחלוקת שבמקרה כזה, על בית המשפט לפסוק למערער שכר ראוי. לפיכך, משגרסתו של המערער לפיה הוא עבד 330 שעות לא נסתרה, יש לבדוק אך אם השכר שנפסק לו בסכום של 90,000 ש"ח הינו שכר ראוי וההולם את עבודתו בנסיבות העניין.

5.         בעניין זה שתי הלכות בסיסיות עומדות לו למערער לרועץ. הראשונה, כי ככלל, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעת שכר טרחת בעלי תפקידים שמונו על ידי בית המשפט, אלא במקרים נדירים (ע"א 2817/91 מימון נ' אומרן, פ"ד מז(1) 152; רע"א 7776/09 פיראלי נ' קרן לב"י למען בטחון ישראל, 3.3.10). והשנייה כי קביעת שכר ראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס ראיות המובאות בפניו (רע"א 3592/10 בלום נ' ויינברג, 27.6.10; ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114).

6.         בעניין קביעת שכר טרחת בעלי תפקידים, בדרך כלל עומדות לימין בית המשפט תקנות רלוונטיות באותו סוג של עניין בו מונה בעל התפקיד. למשל, אם בעל התפקיד מונה במסגרת הליכי חדלות פירעון, יפנה בית המשפט לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א-1981; אם בעל התפקיד מונה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, בית המשפט ייעזר בתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), תשס"ב-2002; ואם בעל התפקיד הוא מנהל עיזבון, בית המשפט יקבע את השכר לפי פרק ז1 לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998. בכל התקנות האמורות, שכר הטרחה נגזר, בדרך כלל, באחוזים מתוך כלל הנכסים העומדים למימוש או לחלוקה. במקרה זה הצדדים מסכימים כי לא היה מקום לפסוק את שכר המערער באחוזים, שכן הוא מונה לתפקיד ספציפי ולא לשם ניהול העיזבון בכללותו. ברם, כשם שמסור לבית המשפט שיקול דעת בקביעת שכר טרחת בעלי התפקיד מטעמו באותם מקרים בהם נקבעו כללים לקביעת שכר הטרחה בתקנות, כך קביעת שכר הטרחה מסור לשיקול דעת בית המשפט באותם מקרים בהם אין כללים מנחים בחקיקה המשנית. אדרבה, באותם מקרים שיקול דעת בית המשפט רחב יותר.

7.         במסגרת זו, אין לשלול על הסף את שיטת קביעת השכר לפי שעות עבודה, אך שיטה זו היא שיטה אחת אפשרית מתוך רשימת השיטות השונות לקביעת שכר טרחה. היא איננה הכרחית. קיימות שיטות אחרות, כמו למשל אותן שיטות בהן מעריך עורך דין את שכרו בעת קבלת תיק לטיפולו מלקוח. לעיתים, עורך הדין קובע את שכרו לפי שעות עבודה צפויות; לעיתים לפי ערכו של העניין המסור לטיפולו; לעיתים לפי מספר ישיבות בית המשפט; ולעיתים לפי אחוזים מתוך כספי הזכייה. אך גם אם בית המשפט יעריך את שכר הטרחה לפי שעות עבודה של עורך הדין, אין זה אומר כי התעריף של כל שעת עבודה צריך להיות דומה או זהה לתעריף שקובע אותו עורך דין שמקבל תיק לטיפולו בדרך כלל. בית המשפט הוא זה הקובע את התעריף לפי שיקול דעתו. הוא זה הבקי בהיקף העניין שנמסר לטיפול עורך הדין והוא זה היודע להעריך את תרומתו של עורך הדין בקידום התפקיד שהוטל עליו. משכך, התערבות ערכאת הערעור תהיה, כאמור, מצומצמת והיא תיוחד רק למקרים חריגים ונדירים (וראו עוד רע"א 2826/08 משרד וילי יצחקי, עורכי דין נ' המנהלים המיוחדים, עו"ד אילן דסאו, 13.5.08; בע"מ 11098/08 פלונית נ' פלונית, 1.4.09), שעל פניו מקרה זה אינו נכנס לגדרם.

8.         גם בעניין קביעת גבולותיה של ההלכה השניה, לפיה כאמור, קביעת שכר טרחת עורך דין ראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, הדברים אינם פשוטים. הנה כי כן, המערער הסתמך אך על תצהירו של עו"ד דב פרימר מיום 3.5.09 אשר הצהיר כי שכר טרחה שהוא קובע במשרדו עומד על סכום של 250$ עד 300$ לכל שעת עבודה וב"תיקים בינלאומיים" השכר יכול להגיע לכדי 350$ לכל שעה. לתצהיר זה צורף טופס הסכם שכר טרחה בו פורט כי שכרו של עו"ד פרימר עצמו ועו"ד גלמן ממשרדו, עומד על 350$ לשעת עבודה, בסכום של 250$ לעו"ד שילה ממשרדו, בסכום של 200$ עבור כל עורך דין אחר, ובסכום של 100$ עבור עבודת מתמחה. 

9.         צא ולמד, אפוא, כי גם במשרדו של עו"ד פרימר שיעור שכר הטרחה אינו אחיד. אין גם לדעת אם ראוי להשוות את המערער למשרדו של עו"ד אחד, או שמא למשרד עורך דין אחר, שעה שבסיס הנתונים שהוצג לפני בתי המשפט הוא צר ומתייחס למשרד אחד בלבד. ובכלל, אין לדעת אם היה ראוי לפסוק שכר טרחה על בסיס שעתי ולא על בסיס גלובאלי. המערער אף לא מסר כל מידע, וודאי לא מידע מפורט, אודות שכר הטרחה שהוא עצמו גובה בהסכמת לקוחותיו בתיקים מסוג זה. משום כך, אין לומר כי הערכת בית משפט קמא לא הייתה מבוססת, ואין לומר כי לא היה מקום לעגן את ההחלטה בשיעור שכר הטרחה שנפסק לחובת הצד שהפסיד בתביעה. גם לא השתכנענו שהשכר שנפסק למערער הוא בלתי סביר.

בשים לב לכל האמור, הערעור נדחה, והמערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ש"ח.   

ניתן היום,  י"א תמוז תשע"ב, 1 יולי 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: